הפאזל של חיי

יושבת לי וחושבת על אותם פרצופים שחלפו על פניי במהלך החיים, על הלקחים שלמדתי בזכות אותם האנשים גם אם הם היו טובים אליי וגם אם ניסו להרוס אותי, על הנתיבים שבחרתי על הנפילות שנפלתי, על כל הפעמים שחייכתי ובכיתי, מחשבה רודפת מחשבה... מדלגת בין זיכרון לזיכרון בין חוויה לחוויה והיו הרבה, מסתכלת על התמונה הגדולה שמורכבת מפיסות קטנות של פאזל של 27 שנות חיי, אותו הפאזל שעדיין לא השלים את כל התמונה, נשארו עוד כמה פינות ריקות, אני מסתכלת ומולי יש את כל החלקים, לא חסר כלום אבל אני עדיין לא יודעת להתאים את החלקים שנשארו בודדים לתמונה הגדולה, קצת אבודה ומבולבלת מול החלקים האלה... לוקחת חלק חלק ומנסה להתאים אותו לתוך המשבצת הריקה של התמונה ואז מחליפה לחלק אחר ומנסה שוב.... 27 שנות חיי הרכבתי כמעט את כל התמונה אבל רק כמעט והכמעט הזה מטריף אותי, זה הכמעט הכי לא בטוח והכי לא ברור שיש, הכמעט הזה מלא באפשרויות, הכמעט הזה מלא בחלומות, רצונות ופחדים... ואולי נח לי עם הכמעט הזה כי בעצם אני יודעת להרכיב את התמונה אבל מפחדת לעשות טעות, מפחדת לשים את החלק הלא נכון, הרי החלק הכי קטן יכול לשנות את כל התמונה מלמעלה, מלמטה, מהצד... אם אסתכל מקרוב אז הוא מתאים אם אתמקד רק בו אז הוא מושלם להשלים את התמונה אבל איך אדע שגם מרחוק כשאסתכל על התמונה הגדולה החלק הזה עדיין יתאים??? בפאזל של החיים לכל חלק יש משמעות יש השפעה, תוצאה, לא קל להשלים את החלק החסר ואז להחליף אותו במידה והוא לא יתאים... בפאזל של החיים תמיד יש אפשרויות אבל אף פעם לא ניתן לחזור אחורה