תחושת ייאוש

תחושת ייאוש עוטפת אותי בזרועותיה באיטיות ולא משאירה בי את הרצון להילחם בה... הידיים האלה שכל כך הייתי נלחמת בהם פעם פתאום מרגישות לי כמעט נוחות, כמעט מנחמות. לאט לאט הייאוש לוחש באוזניי די לך ילדה אין צורך להילחם אני כאן ואת כולך עטופה בי אז למה לך להתנגד, הוא חוזר על המשפט הזה במין לחש כזה שלאט לאט נהפך למנטרה שמתנגנת לי בראש. ידיי רפויות, ראשי מונח על הגב של הספה ועייני חצי פקוחות, הגוף חדל להילחם ומדי פעם אני עוד יכולה לשמוע את הזעקות של הנפש שמתפוגגות מדקה לדקה ונהפכות לזעקות יותר ויותר רחוקות שבקושי ניתן כבר לשמוע אותן. 
רגליי לא מצליחות להחזיק את גופי ונסיון לקום כשל עוד לפני שהתחיל. 
תופסת את עצמי על מחשבה של רחמים עצמיים שכל כך שנואים עליי... אבל הייאוש הזה שעטף את כל גופי גורם לי אפילו להרגיש חמימות מזוייפת בתוך ים של רחמים... השאלה מה רע לך?  שנשאלת לא פעם על ידי הנשמה שעוד נלחמת, מתישה אותי, תנתחי כמו שאת עושה תמיד צועקת לי מרחוק אבל השמיכה הכל כך רכה של הייאוש לא משאירה בי את הרצון לנתח. לא משאירה בי רצון לחפש אלטרנטיבות לחיוך... אז בתוך שמיכת ייאוש הזאת שכבר די נח לי בה אכנס לי למקלחת ואשב לי על רצפת האמבטיה כשהמים שוטפים מגופי את היום, ואת האתמול וגם קצת משלשום. אעצום את עיניי לכמה דקות אקשיב לטיפות שמתרסקות על הרצפה כמו שהלב שלי מתרסק כל יום מחדש, אנגב את הדמעות שזולגות מעצמם ופשוט אכנע